כרגיל, שוב הלחץ של השגרה מכריע. ובין טרדות העבודה לתפעול הילדים מגיע הרגע בו אנחנו מסתכלים זה בזה ויודעים שאנחנו חייבים לברוח. אז פעם בשנה, כבר תשע שנים, כשמגיע הרגע הזה, ברור לשנינו היעד- גן עדן. יעל כבר יודעת איזו בקתה לשמור לנו, ואנחנו יודעים שבעצם לא צריך לקחת כלום. רק ערמה של ספרים ונשימה עמוקה. כיש כששואלים אל השלווה והפינוק המוחלטים כל מה שנשאר למלמל זה: איזה כיף... איפה כיף.. ליומיים אנחנו ממש מקנאים בעצמנו. ויאללה, בכוחות מחודשים, אל השגרה.