הם ביססו את הקשר על תחביבים משותפים, תקשורת בוגרת ותמיכה הדדית והכול, כאמור, "תיקתק" מצוין, מלבד פרט "שולי" – הם פשוט לא התאהבו.
"לא נורא" – הם סיכמו ביניהם, "הרי במילא מדובר בתופעה זמנית, חולפת, אשר בשום דרך לא מעידה על טיב היחסים ולא מבטיחה את המשכו של הקשר. וחוץ מזה, זה בטח עוד יקרה".
הזמן חלף לו, הם המשיכו להתראות וליהנות ביחד, אך "הפרפרים" לא הגיעו. לאחר כמה חודשים הם נאלצו להודות בכישלון. הדבר הזה, "המרכיב הסודי" הם קראו לו – היה חסר להם יותר ממה שחשבו. הקשר התפרק והם נפרדו עם תובנה כואבת – ההתאהבות נחוצה למערכת היחסים, בדומה לאבני יסוד אשר מחזיקות ומבססות בנין שלם.
ההתאהבות, "הכוכבת" הראשית של התרבות האנושית, היא תופעה עוצמתית במיוחד, מענגת ומעשירה כל עוד היא הדדית. היא הרסנית ומכאיבה כאשר היא לא זוכה למענה. התסמינים של ההתאהבות ידועים לכל - עונג ועינוי, התרגשות עצומה, חוסר יכולת לישון או לאכול, תשוקה מינית עזה ורצון אובססיבי להיות ביחד. אך מה היא ההתאהבות? חוויה פסיכולוגית? תוצר חברתי, המיוצר על ידי מדיה וחינוך? תהליך הורמונאלי בלתי נשלט? הפסיכולוגיה המודרנית מספקת תשובות מרתקות אך חלקיות בלבד ומשאירה אותנו, המתאהבים האנושיים, בערפל סמיך.
אחד ההסברים הנפוצים לתופעת ההתאהבות מבוסס על תיאוריה אבולוציונית. על פי תיאוריה זאת ההתאהבות מהווה מעין "דבק" המחבר בין בני הזוג, מעורר בהם תחושת אמון, דוחק אותם לקיים יחסי מין ומסייע בכך בתהליך הרבייה. על פי מחקרים מסוימים, נשים הנתונות במצב התאהבות פוריות יותר. התאהבות היא תופעה חוצת תרבויות, המתקיימת משחר ההיסטוריה בכל חברה אנושית. עובדה זאת תומכת בטענה שההתאהבות הנה מנגנון אבולוציוני עתיק ומושרש ביולוגית.
ישנם כאלה המכנים התאהבות כ"אי שפיות זמנית". וזאת מכוון שמוחו של המאוהב מזכיר באופן מטריד את מוחו של אדם הנתון במצב פסיכוטי. החומרים הכימיים המשתוללים בראשם של חולי הנפש וחולי האהבה כאחד משבשים את פעילות המוח וגורמים למידע להיקלט באופן מעוות. המאוהבים מתעלמים באופן מוחלט מהמגרעות של מושא אהבתם, ואף יותר מזה- הם נוטים "להלביש" עליו תכונות חיוביות אשר לא קיימות במציאות.
לכן, לאחר שהתאהבות חולפת ("עונת ההתאהבות" קצרה במיוחד, עד 9 חודשים) ניצבים בני הזוג מול מציאות חדשה: הדמות הקסומה והמוערצת שליוותה את ליבם במשך חודשים (או לפעמים ימים או שבועות בודדים) הופכת כנגד עיניהם לאדם בשר ודם, שונה בתכלית מזה שהכירו קודם. ובכן, מסתבר שלאמירה "אהבה עיוורת" יש בסיס מדעי מוצק.
ההורמונים והחומרים הכימיים המופרשים במוחו של המאוהב, מכונים לעיתים "סם האהבה". וזאת מכוון שפעילותם גורמת להשפעה הדומה להשפעתם של סמים, כדוגמה אקסטזי וקוקאין ומעניקה ל"מסוממים" תחושת אופוריה, התרוממות רוח ושכרון חושים.
לתחושות המענגות האלה יש פוטנציאל התמכרותי. דמויות ספרותיות כמו דון ז'ואן וקזנובה, ושלל "סטוציונרים" מודרניים - גברים ונשים אשר "מדלגים" בין מערכות יחסים קצרות, הם למעשה "מכורים" לתחושת ההתאהבות. "הנרקומנים" של האהבה לא מסוגלים להתמודד עם סיומה של החוויה ומחפשים באופן מתמיד מקורות החדשים ל"היי" הרומנטי.
טסטוסטרון, "הזיאוס" של ההורמונים הגבריים, מופרש גם הוא בכמויות אדירות במוחן של נשים וגברים מאוהבים כאחד. הוא זה אשר גורם לתופעת "הפרפרים בבטן", לתשוקה מינית מוגברת ולרצון לזכות באופן בלעדי באובייקט ההתאהבות. המאוהבים שנתונים תחת "מתקפת" טסטוסטרון, מתנהגים בדומה לציידים קדמוניים במהלך מרדף חסר מעצורים אחר הקורבן הנחשק.
ובכן, המוח המשתולל של אדם מאוהב דומה לרכבת הרים בלונה פארק. סקלת הרגשות, המופעלים על ידי ה"קוקטייל" הכימי המורכב, נעה בין הנאה ופחד, תקווה וכאב, תשוקה ושלווה, קרבה וריחוק. המתאהבים "חיים בסרט" ומגלמים בו תפקידים דרמטיים, ארוטיים והומוריסטיים בו זמנית.
שלכם,
נטשה שטיינברג.
