על לטאות ונברנים, ריחות ונשיקות, או "הגודל כן קובע"

אקדים ואגלה שלמרות הדמיון הרב לעולמנו האנושי, לא הגברים המודרניים מתוארים בסיפור זה, אלא... לטאות מזן "מכותמי הצד". את סגנון ההתנהגות הרומנטי של כל אחד משלושת הטיפוסים אפשר לזהות על פי צבע צווארם. ואם נמתח קו המקביל לעולם האנושי, הרי ברור ללא צל של ספק כי מיסטר C הוא-הוא החביב בין שלושת הטיפוסים, אליו משתוקקות הרווקות שבינינו, עליו הן מפנטזות בלילות הקרים. האומנם?...

התשובה (המפתיעה) מחכה בהמשך הפוסט, אך לפני שנברר מי הוא הגבר בעל סיכויי המשיכה הגדולים ביותר, אחזור שוב אל עולם החיות ואציג בפניכם גיבורים חדשים – הנברנים. הנברנים, אם לא ידעתם, הם מכרסמים קטנים, המגיעים בשני זנים – נברני הערבה ונברני ההרים.

מסתבר שזנים אלה זהים כמעט לגמרי במבנה הגנטי-פיזיולוגי, למעט אורך של גן אחד – גן המונוגמיה. דפוסי החיזור של נברן הערבה ונברן ההרים מזכירים קצת את אלה של מיסטר A ומיסטר C, כאשר נברן הערבה "מתאהב" באופן מוחלט בנברנית ליבו ונשאר איתה עד סוף חייו והנברן ההררי מוכן לכיבושים חדשים בכל הזדמנות אפשרית ולא מפספס אף נקבה פנויה (או פנויה פחות) כדי לבצע בה את זממו.

במחקר שפורסם ב-  Florida State University, הגן הארוך, בו התברך נברן הערבה הוא האחראי הבלעדי להתנהגותו הנאמנה ואילו הגן הקצר של הנברן ההררי "מכתיב" לו גישה מינית "זורמת" וחסרת עקבות. ובכן, (וכאן מגיע "הפאנצ') המדענים טוענים שגם אנחנו, בני האנוש, פועלים על פי צו גן המונוגמיה. חלקנו זכינו בגרסתו הארוכה של הגן ואחרים מסתפקים ב.. אחממ.

חלומה של  כל מדענית גנטיקאית היא פיתוח ערכת בדיקה אשר תמדוד בסתר את אורכו של הגן. עד שבדיקה שכזאת תומצא, נצטרך לנחש את מידתו של הגן המונוגמי של בן הזוג על פי התנהגותו.

ועכשיו, כאשר ביררנו את מצב העניינים אצל אחינו החיות, נחזור לשאלה החשובה מכל: במי אנחנו הבנות אוהבות להתאהב?

מבחינה רציונאלית, התשובה ברורה – מיסטר C הנאמן, המפרנס, המטפח והמגן, המעניק והמקריב – הוא הגיבור של הרומן הרומנטי. לצערי, תכונות אלה - החשובות ואף הכרחיות לניהול מערכת זוגית, כמעט ואינן משפיעות על סיכויי ההתאהבות. בראייה אבולוציונית, זכר אלפא בעל פוטנציאל הרבייה גדול יותר, הוא זה אשר יזכה בליבה של האישה.

מיסטר A , המצ'ו הקלאסי, מתוכנת לצוד. באמתחתו – שלל כלי צייד אפקטיביים: המראה המסוקס, הביטחון העצמי והדומיננטיות. מזווית ביולוגית, תכונות אלה מושכות יותר, מכוון שהן מרמזות על כושר מיני, יכולת לספק מקורות מזון ולשמור על טריטוריה. מכוון שזכרי אלפא מתרגלים ומתאמנים ללא הפסק בטכניקות כיבוש, הם מיומנים יותר ברזי החיזור והפלרטוט.

ואם זאת, תמונת המצב המתוארת מעלה (העגומה למדי, יש להגיד) לא בהכרח מספקת תשובה מלאה. הרי, אם כך היו פני הדברים,  רק זכרי אלפא דומיננטיים, פלרטטנים מוכשרים ומצליחנים בעלי אמצעים היו זוכים בליבן של הנשים. המציאות, לעומת זאת, מספקת אין סוף דוגמאות של סיפורי התאהבות מפתיעים, חפים משיקולים רציונאליים או השפעות חברתיות. למעשה, תהליך הבחירה מתקיים בנבכי הנפש, אי שם בממלכה המסתורית של תת מודע, עמוק מתחת ל"גלאי הראדאר" של המוח החושב.

אם כך, כיצד נזהה את הנפש התאומה שלנו? ובכן, סביר להניח שיהיה זה ריח גופו או טעם נשיקתו של האדם אותו פגשנו, אשר יקבע בשבילנו מה נרגיש כלפיו. מופתעים? אל תרוצו להחליף את הבושם או לשפר את כישורי ההתנשקות. הריחות והפרשות בלוטות הרוק מעבירים למעשה מסר גנטי מקודד הנקלט במוחנו הקדום באופן ישיר ולא מודע. ואם ישנה התאמה של מטען גנטי בין שני המתנשקים – בינגו! - הם יתאהבו...

האם נסכים להסבר כל כך יבש, חסר מעוף ופואטיקה? ובכן, אם אתם מסרבים להתייחס להתאהבות כאל טריק אבולוציוני וטכניקה להשבחה גנטית, שלל פסיכולוגים מכל הזרמים ישמחו לחלוק אתכם את רעיונותיהם. האם יש אמת בטענה הקובעת כי אנו מתאהבים באדם המזכיר לנו את דמות ההורה? האם יש צדק בביטוי "הניגודים נמשכים"? הייתכן כי זוג מאוהבים חולק זיכרונות ילדות טראומתיים דומים? אחסוך מכם תיאוריות פסיכולוגיות מורכבות ומבלבלות ואגיע ישר ל"פואנטה": אנחנו לא ממש יודעים. התעלומה הרומנטית עדיין רחוקה מפתרון ואולי – טוב שכך.

שלכם,
נטשה שטיינברג