מתי בפעם האחרונה רבתם או התווכחתם עם בן או בת הזוג שלכם? או יותר נכון, מה הייתה התוצאה של הריב האחרון שלכם? האם ניתוק מגע והתרחקות של כמה ימים? או דווקא חיבור מחודש וקרבה שנוצרה מתוך תחושת הבנה הדדית ופתרון הקונפליקט?
יש הרבה דרכים לריב, אבל לא כולן ישרתו אתכם לטווח הארוך.
לפעמים טיימינג - זה הכל
נכון, לפעמים את פשוט רוצה לצעוק לכיוונו איזה משפט שירוקן אותך מתחושת הכעס או העלבון, ולפעמים אתה פשוט רוצה להוכיח אותה כאן ועכשיו על משהו שעשתה ופגע בך. אבל לסבלנות יש כאן משמעות חזקה מאוד. עדיף שתחכו למועד נכון לומר את שעל ליבכם, כשהכעס מעט ישכח והעוצמות יפחתו. כך תשיגו הרבה יותר קשב והבנה מהצד השני. אפשר גם לומר לבן הזוג שתרצו לדבר איתו, לקבוע זמן שנוח לשניכם, וכך שניכם תגיעו לשיחה כשההגיון מלווה אותה יותר מהתפרצויות ספונטניות חסרות תכלית.
מגע אוהב ברגע הכי כואב
קשה לחשוב על לעשות את זה בכלל, אבל לגעת בבן הזוג נגיעה קלה בזמן הויכוח או הריב ישנו את האווירה לגמרי. אפילו יד שמונחת לפתע על הרגל של בת זוגתך תיתן לה להרגיש (וגם לך) שהריב הזה הוא לא תכלית קיומכם, ושיש ביניכם אהבה, קרבה וביטחון שיעזרו לכם לעבור גם את זה. לכן, בפעם הבאה שאתם בעין הסערה, עשו דווקא את הבלתי צפוי, ונגעו נגיעה של אהבה באהובכם. אז, כבר תראו את ההבדל.
מקל דיבור ופתיחת הלב
כשאנחנו מתווכחים, אנחנו עסוקים לרוב בריכוז עצמי נורא גבוה, שנובע מהרצון להיות צודקים. קשה לנו באמת לשמוע או לראות את העמדה שבאחר מדבר ממנה, ולו אף לרגע קט. המלצה שלי, תקבעו מראש זמן דיבור לכל אחד כשהשני לא מפריע לו. זה יכול להיות חמש דקות או יותר, אתם תבחרו. זהו זמן שכל אחד יכול לדבר את שעל ליבו באין מפריע, לפרוק את הרגשות, לתאר מה הוא היה רוצה שיהיה אחרת, ולשתף בכאב או בכל דבר אחר.
ואחר כך יגיע תורכם, ואז אתם תוכלו להתבטא בלי שיקטעו אתכם ויפריעו לקו המחשבה שלכם.
האינדיאנים עשו זאת משך דורות רבים בעזרת "מקל הדיבור" שרק מי שאוחז בו - לו נתונה זכות ורשות הדיבור. הם ידעו את הסוד, שלפעמים הלב מבקש שיקשיבו לו פשוט, וכשזה קורה, הוא יכול להתרוקן מכל הכאבים ולהתמלא שוב באהבה.
מילים כחומר ביד היוצר
סביר להניח שאם במהלך הויכוח תהיו עסוקים בלהטיח בכל משפט שני אבל "את" עשית ככה, ו"אתה" אמרת ככה, לא תצאו מזה מהר וגם לא טוב. נכון, זה קשה בלי לדבר על האחר, אבל נחשו מה - אתם יכולים לבטא את רחשי ליבכם בלי לעשות את זה, ותוך מיקוד בגוף ראשון. "אני" מרגישה לא נעים כשאתה מקלל יעבור הרבה יותר טוב לאוזן של בן הזוג מאשר "אתה" כל הזמן מנבל את הפה וזה מזעזע. באחרון יש גם האשמה "אתה", גם הכללה "כל הזמן" וגם שיפוטיות "מזעזע". אלו שלושה דברים שירחיקו את בן הזוג מדברייך וממה שאת באמת רוצה להשיג.
אותו כנ"ל אליך חבר: "את כל הזמן מאחרת" יעבוד פחות טוב מאשר "אני מרגיש לא טוב בכל פעם שאת מגיעה באיחור". שימו לב להבדל, הוא משמעותי. בנוסף לכך, לדבר עלי בגוף ראשון מחבר אותי לעצמי ולרגשות שלי, ומאפשר לי לקחת אחריות עליהם ועל הבחירה שלי מה לעשות כשהם נפגעים. בהצלחה!
כשהפה שותק הגוף מדבר
לגלגל עיניים, לנשוף נשיפות חסרות סבלנות, להסתכל הצידה, להתעסק בפלאפון, כל אלה הם
לא הדרך להשיג שיחה טובה ומשמעותית על נושא שחשוב לכם. כשבן הזו מדבר איתך - תהיי שם. כשבת הזוג משתפת אותך - תקשיב לה. היא סומכת עליך שתהיה שם עבורה, הוא בוטח בך שזה חשוב לך לשמוע אותו. להגיד "אני שומע" ובאותו זמן לעשות שבע דברים אחרים זה לא זה, חביבי. אם אתה שם, אז תהיה שם.
לסיכום, מה לא לעשות?
לא להכליל (אין דבר כזה "את תמיד"), להתחשבן (תתמקדו בהווה ולא בהיסטוריה), להעליב (יהיה קשה לקחת את זה חזרה אחר כך) להתעלם (כי זה לא יעלם) לצעוק (חזקי, דבר חלש, אתם מעיר את החבלילים).
ומה כן? להיות שם. להקשיב, באמת. לגעת (אם אפשר), לתת ללב לחוש חמלה ברגע מסוים, כי - היי, זה האהוב שלכם שם ממול.
שיהיה בהצלחה,
ותזכרו שבמלחמה אין מנצחים, אבל באהבה? כולם מנצחים.
